<h1>מרדכי סימנים ע"ה—ע"ט</h1>
<h2>דף כה.</h2>
האלפסי פסק כרב הונא מדפריך תלמודא מיניה פרק אמר להם הממונה (דף ל) וא"כ מותר לקרות ק"ש כשיש צואה תחת בגדיו על בשרו ור"ח פסק כרב חסדא לחומרא דסבירא ליה כל עצמותי תאמרנה: גרסי' בירושל' רבי אילא וחבריה הוו יתבי קמי פונדוקא ברמשא אמרי מהו מימר מילי דאורייתא אמר לון מכיון דאי הוי יממא הוינן חמין מה קומנין ברם כדין אסור משמע במקום שראוי לראות הערוה אין מועיל העלמת העין: לית הלכתא כי הנך מתניתא דלעיל דאסר צואת כלבים וחזירין כשאין בהם עורות אבל בצואת אדם לא שייך ובכל ענין אסור ובתוספות גמגם אם יש לומר דצואת תרנגולים מותרין בכל ענין כמו צואת בהמה מדלא הזכיר צואת תרנגולים בהך מתניתא בתרייתא או שמא לכך לא הזכירה משום דיש לאסור צואת תרנגולים אפילו אין בהם עורות ואפילו אם נאסר שמא זהו דוקא בלול של תרנגולין שיש שם סרחון אבל כשגדלים בבתים ואין שם אלא מעט שמא מותר ובירושלמי פירש באדומים בלבד יש לחוש ולא ידעינן פי' אדומים ועוד קאמר התם מרחיקין מגללי בהמה ארבע אמות ר' שמואל בר יצחק אמר ובלבד של חמור: ריח רע שאין לו עיקר כמו הפחה. י"מ דבתי כסאות שלנו שהם בעומק אם יש בהם מחיצה המפסקת הוי כמו ריח רע שאין לו עיקר וכמו בתי דפרסאי דלקמן חיישינן שמא יפנה בהם ואסור, בבית הכסא [עראי] שאין רגילות לפנות שם מותר להשתין בהם ולא חיישינן שמא יפנה בהן והא דתנן לקמן אפילו בבית הכסא עראי לא ישתין בהם היינו כשאוחזן בידו דחיישינן שמא ישפשף הניצוצות אם יפלו מים על רגליו או אם יגע באמה מכאן משמע דאסור לפנות בגדולים כשתפילין בראשו אבל להשתין מותר.
